חומת אנך
למה יקלל הכלב המת. פירוש הגם שהוא תלמיד חכם כיון שעשה עון גדול כזה בפרהסיא לדבר שקר שאתה הרגת אבנר ואיש בושת וכל אשר דיבר על מלך חסיד כמוך ודאי הוא שנאוי בעיני ה' וחייב מיתה:
אברבנאל
והנה אבישי בן צרויה אמר למה יקלל הכלב המת הזה את אדוני המלך? ר"ל מה הטענה אשר לזה לקלל? הנה אינו ממשפחת אבשלום לשיתגאה וידבר דברים, כי הוא כלב מת, כלומר ממשפחת שאול כאלו מת ובטל מן העולם. מה לו לקללך? האם הרגת אתה לשאול ובניו? אם כן למה יקלל הכלב המת הזה את אדוני המלך? והנה כפי הדין להיותו מרים יד במלך ומגדפו הוא חייב מיתה, ולכן אעברה נא ואסירה את ראשו. אבל דוד לא אבה (י) ואמר מה לי ולכם בני צרויה כי יקלל וכי ה' אמר לו קלל את דוד וגו', ואחשוב שנתן דוד בזה שתי טענות שאין ראוי להרגו. האחד שדבריו אינם מזיקים לא לדוד ולא להם, וזהו אמרו מה לי ולכם בני צרויה? לפי שצרויה אחות דוד היתה אשת מדינים נוקמת ונוטרת כנחש, ואמר שהיו בניה דומים אליה. השנית שאין זה משמעי, כי ה' אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשית כן? ואחרי ששמעי מוכרח בזה אין ראוי שיהרג. ואמר זה על צד המליצה, שהקדוש ברוך הוא לא דבר לשמעי ולא צוהו שיקלל אבל הניע לבבו לעשות זה להעניש בו את דוד. ולפי שאבישי לא נתרצה בזה, כי בידוע כי האדם המקלל למלך חייב מיתה אעפ"י שדבריו אינם מזיקים למלך, ואין התנצלות מהיות השם יתברך סבתו כי הוא לא קלל במצותו, לזה הוצרך דוד לדבר פעם שנית, (יא) וזה טעם ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו הנה בני וגו', ובזה לא נתן הטענה הראשונה ולא אמר מה לי ולכם, אבל אמר אם בני אשר יצא ממעי (והוא משל להיותו נולד ממנו) מבקש את נפשי, רוצה לומר לתפשו ולהכניעו, או אמר זה על צד ההעברה עם היות שלא כוון אבשלום להרגו כמו שאמרתי, אף כי עתה בן הימיני שלהיותו משבט בנימן אינו מהזרות אם יקללני, ואם כן אם אני בלתי יכול על אבשלום למה אתעצם כנגד שמעי? והוא למוד נכבד, שכאשר אדם יראה מה רבו צריו ולא יוכל להלחם עם היותר עצמיים וגבורים, שלא יתעצם נגד הקטן מהם כי חרפה היא לו: